פרק ח

מה בין חוכר, שוכר ומקבל שדה

נאמר בתוספתא (דמאי, פרק ו הל' ב)

...מה בין שוכר לחוכר? שוכר במעות חוכר בפירות...

הרי"ף (סא.) מצטט תוספתא זו ומרחיב-

תניא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות.

אבל חוכר ומקבל שניהן בפירות אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע שליש תבואתו או רביע תבואתו לפי מה שמקבל על עצמו והחוכר נותן לו פירות קצובין ממקום שהוא רוצה ואין לו לבעל הקרקע בתבואת הקרקע כלום.

כלומר, בחוכר ובשוכר קרקע, התבואה כולה שייכת להם, והם צריכים לשלם לבעל הקרקע דבר קצוב מראש, או דמים (בשוכר) או תבואה (בחוכר)^[142]. לעומתם, המקבל חולק ביבול השדה עם בעליה באחוזים נתונים, בין עשתה הרבה ובין עשתה מעט. בעוד שדיניהם של החוכר והשוכר דומים מאד, קיימים כמה הבדלים, שיידונו בהלכות הבאות, בין דין השוכר (והחוכר) לבין דין המקבל.

ראוי לציין, שבניגוד ללשון הרמב"ם בה ההתייחסות לשוכר\חוכר או מקבל היא קונקרטית ומדוייקת, המשניות משתמשות בלשון "מקבל" כביטוי כללי של יורד לשדה חבירו. כפי שיובא בהמדשך הדברים, תופעה זו מביאה לא פעם למחלוקות בין הפוסקים בשאלה למה בדיוק התכוונה המשנה- לחוכר, למקבל או לשניהם כאחד.

מה מוטל על בעל הקרקע ומה על החוכר או המקבל

בגמרא (קג:) נותן רב יוסף דוגמאות לדברים המוטלים על בעל השדה לעומת דברים המוטלים על האריס העובד בה-

אמר רב יוסף: בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא - דבעל הבית, וחזרא גופיה דאריסא. כללא דמילתא: כל עיקר בלמא - דבעל הבית, נטירותא יתירתא - דאריסא.

ואמר רב יוסף: מרא (=את) וזבילא (=תיבה להוצאת עפר) ודוולא (=דלי) וזרנוקא (=נאד) - דבעל הבית, אריסא עביד בי יאורי (=תעלת השקיה).

החלק הראשון בדברי רב יוסף מתייחס לעשיית גבול השדה. הראשונים חלקו בפירוש המדוייק של "בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא"^[143], אך מכל מקום מוסכם שמדובר באלמנטים של גדר בסיסית המסמנת את השדה, ואפשר שמונעת מעבר במידה מסויימת. החובה לעשות גדר כזו היא של בעל השדה. כל תוספת על גדר בסיסית זו מוטלת על החוכר או המקבל לעשותה. רש"י מסביר שטעם הדבר הוא משום שיש רמה הכרחית, שלא ניתן בלעדיה, וזו הרמה לה מחוייב בעל השדה, ויש רמה יתרה שאפשר גם בלעדיה ושעשייתה מאפשרת לאריס להשקיע פחות בשמירת השדה. לכן, היא נעשית עבורו בלבד ועליו לעשותה לבדו.

בחלק השני של דבריו מתייחס רב יוסף להבדל בין כלי עבודה הנצרכים למלאכת השקיה, אותם אמור בעל השדה לספק, לבין חפירת תעלות ההשקיה בשדה- עבודה המוטלת על האריס.

הראשונים נחלקו האם האריס בו דברי רב יוסף אמורים הוא דווקא המקבל שדה (שהתחייב לתת לבעל הבית אחוז ידוע מהיבול), או שמדובר גם על חוכר (שהתחייב לתת כמות קצובה מהיבול)-

הטור (שכ) פוסק שדברים אלה אמורים רק במקבל, אך המחכיר שדה לחבירו אינו צריך לעשות בשדה מאומה ואף אינו צריך לספק כלי עבודה^[144].

לעומתו, הרמב"ם והרמ"ה (הובאו דבריו בטור, שם) מבארים שמדובר בין בחוכר ובין במקבל^[145].

השו"ע (שכ ג) כתב כדברי הרמב"ם, והרמ"א פסק כטור.

זריעת תבואה המזיקה לשדה

במשנה (ב"מ קט.)-

המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות - לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורות שקמה^[146].

קיבלה הימנו לשבע שנים - שנה ראשונה יזרענה פשתן, ויש לו בקורות שקמה.

הפשתן מזיק במידת מה לשדה באופן ארוך טווח, אם משום ששורשיו נשארים בקרקע זמן רב לאחר קצירתו (רמב"ם, פירוש המשניות), או משום שהוא מכחיש את הקרקע (הופך אותה לפחות פוריה בשנים הבאות- רש"י). לכן, רק אם האריס הולך לשכון בשדה עד שתפוג השפעת הפשתן מותר לו לזורעו.

עניין דומה נידון במשנה אחרת (שם קו:)-

המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים - לא יזרענה חטים, חטים - יזרענה שעורים,

רבן שמעון בן גמליאל אוסר.

תבואה - לא יזרענה קטנית, קטנית - יזרענה תבואה,

ורבן שמעון בן גמליאל אוסר

גם בעניין זה הטעם שאין לזרוע חיטים במקום בו סוכם לזרוע שעורים (או קטנית במקום בו סוכם לזרוע תבואה) הוא משום שחיטים (וקטנית) מכחישות יותר את הקרקע ביחס לשעורים (או תבואה).

כמה דפים לפני משנה זו (קד.), מעיר רב פפא הערה שלה השפעה רבה על פירושן של כל המשניות שבפרק-

אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא משכחת לה בין בחכרנותא בין בקבלנותא,

מכאן ואילך, דאיתא בקבלנותא - ליתא בחכרנותא, ודאיתא בחכרנותא - ליתא בקבלנותא.

בעקבות דברי רב פפא פירשו ראשונים רבים שמעתה ואילך, כל המשניות (והשתים שהובאו לעיל בכללן) צריכות להתפרש או בחכירה (ושכירות) או בקבלנות-

רש"י, מפרש בשתי המשניות שלעיל, שלמרות שנאמר "המקבל", הכוונה דווקא לחוכר. טעמו של רש"י הוא, שהנזק שגורמות חיטים או פשתן לארץ נמוך משמעותית משיעור עילוי המחיר שבהן^[147]. לכן, אם מדובר בחוכר או שוכר, המשלמים ערך קצוב בפירות או מעות, יש מקום לבעל הקרקע לתבוע שלא יגרמו לו הפסדים (שבאופן אפקטיבי ינמיכו את דמי השכירות שהוא מצפה להרוויח). אך אם מדובר במקבל, אין לו שום סיבה לבוא בטענות, כי את מה שיפסיד בכחש הקרקע, ירוויח בערכו הגבוה יותר של הגידול^[148]. כרש"י כותבים גם הטור (סי' שכד, סי' שכה) והר"ן (בחידושיו קט. ד"ה "מתניתין").

המגיד משנה (כאן ובהלכה ט) מביא בשם הרמב"ן סברה הפוכה- המשניות הנ"ל מדברות דווקא על המקבל, שכן בו יש מקום לבעל השדה להיות מעורב בהחלטה מה לגדל, כיוון שהוא מקבל חלק ביבול. לעומת זאת, בחוכר, אין רשות לבעל הקרקע להתערב בהחלטתו של האריס מה לגדל, כיוון שכל המחכיר קרקעו, מחכירה לכל שימוש חקלאי סביר.

הרמב"ם לא הלך על פי דברי רב פפא (או שפירש אחרת את דבריו^[149]), ופירש שהאיסור לגדל פשתן אמור בין בחוכר ובין במקבל. לעומת זאת לגבי האיסור לגדל חיטים כאשר סוכם על שעורים פסק הרמב"ם (לקמן, הלכה ט) שמדובר בחוכר.

בדין זריעת פשתן פוסק השו"ע (שכה) שהאיסור הוא דווקא במקבל, ובדין זריעת חיטים במקום שעורים פוסק הוא (שכד) שהאיסור הוא בחוכר^[150].

האם שביעית נכללת במניין שנות האריסות

במשנה (שם קי:)-

המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד בשבע מאות זוז - השביעית מן המנין.

קבלה הימנו שבע שנים בשבע מאות זוז - אין השביעית מן המנין

המשנה פוסקת שלשון "שָנִים" כוונתה לשנות עבודה חקלאיות. לכן, אם סוכם בין האריס לבעה"ב על שבע שנים, הכוונה לשמונה שנים, כלומר, לא כולל את שנת השמיטה. לעומת זאת, לשון "שבוע" משמעה שבע שנים ובתוכן שנת שמיטה.

אף שהמשנה מציגה מקרה של חוכר (המחיר קצוב- שבע מאות זוז), פוסק הרמב"ם שדברים אלה אמורים גם במקבל.

אריס שניזק השדה שקיבל

במשנה (קג:)-

המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מן חכורו.

אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו או שדה בית האילן זה, יבש המעין ונקצץ האילן - מנכה לו מן חכורו.

מדובר על שדה שיש לה מעלה מיוחדת כמו עץ העומד בה (והאריס מקבל רווח צדדי באכילת פירותיו), או מעיין שממנו קל להשקות את השדה. בשלב מסויים נקצץ האילן או שיבש המעין, בצורה המאפשרת עדיין עיבוד של השדה^[152]. המשנה מחלקת בין מקרים בהם היתה התייחסות לשדה הספציפית בחוזה השכירות (שימוש במילה "זה" או "זו"), בהם יש לנכות מדמי החכירות, לבין מקרים בהם אין לנכות.

הגמרא עוסקת (קד.) בטעם שבעטיו, במקרים המתוארים בסיפא של המשנה, יש לנכות מדמי החכירות. הגמרא משווה לברייתא העוסקת במיקח וממכר-

האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, אף על פי שאין בו אלא לתך - הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי בית כור.

כרמא אני מוכר לך אף על פי שאין בו גפנים - הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי כרמא.

פרדס אני מוכר לך אף על פי שאין בו רמונים - הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי פרדסא.

הברייתא פוסקת שאם אדם מוכר לחברו נכס ובשעת המכירה מכנה אותו "בית כור" (מידת קרקע), "כרם" או "פרדס" אף אם אובייקטיבית הנכס שונה (ב"פרדס" אין רימונים, ב"כרם" אין גפנים, או ש"בית הכור" מכיל רק לתך), כל עוד יש המכנים את הנכס בשם זה, כך שהקונה ידע מה הוא מקבל, המכירה לגיטימית וחלה.

אף כאן, ממשיכה הגמרא ומקשה, העובדה שבשעת המכר צויין שבשדה יש אילן או מעיין, אינה מחייבת את המשכיר, כיוון שתמיד הוא יכול לטעון שכשציין זאת רק רצה לנקוב בשמה של השדה ותו לא^[153].

האמוראים נחלקו בתשובה לשאלה זו-

אמר שמואל: לא קשיא; הא דאמר ליה מחכיר לחוכר, הא דאמר ליה חוכר למחכיר. אמר ליה מחכיר לחוכר - שמא בעלמא אמר ליה, אמר ליה חוכר למחכיר - קפידא.

רבינא אמר: אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר, מדקאמר זה - מכלל דקאי בגוה עסקינן, בית השלחין למה ליה למימר? דקאמר ליה: בית השלחין כדקיימא השתא.

שמואל מסביר שהדבר תלוי באומר. אם המחכיר\מוכר ציין את התכונה של הנכס, הוא יכול לטעון שלא התכוון בדווקא, אלא רק נקב בשם הנכס. לעומת זאת, אם החוכר\קונה ציין את התכונה, סימן שהוא מקפיד עליה.

רבינא אומר שאפילו אם המחכיר הזכיר את העץ או המעיין יש מקרים בהם הדבר מחייב, וזאת בכגון שעמדו המחכיר והחוכר בתוך השדה בעת שדיברו ביניהם (ולכן נאמר "שדה בית השלחין זו" ו"שדה בית האילן זה"), ומתוך כך ברור שציון התכונה לא נאמר רק בכדי לזהות את הנכס, אלא מתוך כך שהתכונה היא חלק מהעיסקה והעיסקה מותנית בקיום התכונה כפי שצויינה בשעת ההסכם.

בתוספתא (ב"מ פרק ט) מובאת ברייתא המקבילה למשנתנו-

"שדה בית השלחין אני שוכר ממך", "שדה בית האילן אני שוכר ממך"- יבש המעיין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעיין אחר וחייב להעמיד לו אילן אחר.

"שדה בית השלחין זו אני שוכר ממך", "שדה בית האילן זו אני שוכר ממך"- יבש המעיין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכירו.

בניגוד למשנה, בשני המקרים שבתוספתא ידו של השוכר על העליונה, אלא שאם לשון הסכם ההחכרה מתייחסת לנכס מסויים ("שדה...זו") המחכיר אינו רשאי לפצות את החוכר ע"י החלפה של השדה בשדה אחר, אלא עליו לנכות מדמי החכירות. לעומת זאת, התייחסות לתכונה (מעיין\אילן) בלבד מאפשרת למחכיר לספק נכס אחר במקום הראשון.

הראשונים נחלקו בפירוש מחלוקת האמוראים-

התוספות (ד"ה "אידי ואידי") כותבים שרבינא חולק על שמואל מכל וכל כך שלשיטתו אין משמעות לזהותו של מי שציין את התכונה- המחכיר או החוכר. התוספות מוכיחים זאת מכך שבסיפא של המשנה נראה שהחוכר הוא המדבר, ובכל זאת משמע שדווקא משום שאמר "זה" מנכה לו מחכורו. כך פוסקים אף הרא"ש (סי' ב) והטור (שכא), וכך יש להבין מדברי הרמב"ם.

לעומתם, הרמב"ן (ד"ה "רבינא אמר") מפרש שרבינא מודה לשמואל, שהיכן שאמר החוכר את תיאור הנכס, משמע שהוא מקפיד עליו וזכאי לפיצוי על חסרונו. שמואל רק מוסיף, שאם דובר על נכס ספציפי (בלשון "זה", בעודם עומדים שם), אפילו אם המחכיר הוא שאמר, הדבר מחייב. סימוכין לשיטה זו מוצא הרמב"ן ברישא של התוספתא ממנה משמע שאף שלא נאמרה לשון "זה", במקום שהדובר שציין את תכונת הנכס הוא החוכר, הדבר מחייב ומביא לניכוי מדמי החכירה במקרה שיבש המעין או נקצץ האילן. בדרך זו מפרשים גם הרמ"ה (מבא בטור שכא) הר"ן והריטב"א.

גם במקרה בו התחייב המחכיר לאילן או למעיין, משמע מהירושלמי (פ"ט הל' ב) שאין מנכים בעקבות כל נזק שאירע להם, אלא רק על נזקים משמעותיים-

א"ר יצחק בשיבש כל המעיין ברם אין הוה עמוק תרתין קומין ואת עביד שלשה קומין עמוק. יכלין מימר ליה לעי ביה והוא סגי:

נקצץ האילן. א"ר יצחק בשנקצץ כל האילן אבל אם נשתייר בו ממטע עשרה לבית סאה. יכיל מימר ליה בקדמיתא הוו דחשין ולא הוו עבדין סגין. ברם כדון הינון דלילין ועבדין סגין

כלומר, אם לא יבש כל המעיין, אלא שמימיו חסרו כך שצריך לדלות מעומק רב יותר, יכול המחכיר לטעון שהחוכר עדיין יכול להשקות מהמעיין. כמו כן, אם לא נקצצו כל האילנות ונשאר שיעור של עשרה אילנות לבית סאה, יכול המחכיר לטעון שבעצם החוכר לא ניזוק כיוון שעתה הפירות על כל עץ יתרבו בעקבות זמינות המשאבים הגבוהה לכל עץ שנותר.

בעוד שהרא"ש (שם) מביא את דברי ר' יצחק להלכה, הרמב"ם אינו מביאם.

השו"ע (שכא ב) פוסק כלשון הרמב"ם (כשיטת תוספות), והרמ"א (שם) פוסק כדברי הרמב"ן. עוד מביא הרמ"א את העולה מההלכה בירושלמי.

אריס היורד לשדה וחֹווה הפסד משמעותי – מבוא לדין מכת מדינה

המשנה (ב"מ קה:) עוסקת במקרה בו אירע נזק משמעותי לגידול שניסה האריס לגדל -

המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו.

רבי יהודה אומר: אם קיבלה הימנו במעות - בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו.

המשנה מלמדת שבמקרה בו לא הקרקע אליה ירד האריס לבדה היא שלקתה, אלא קרקעות נוספות, הדבר מכונה "מכת מדינה". במקרה זה זכאי האריס להפחתה של השיעור שהוא חייב לתת לבעל הקרקע^[154].

הגמרא דנה בהגדרת "מכת מדינה". תחילה מביאה הגמרא שתי הגדרות-

אמר רב יהודה: כגון דאישדוף רובא דבאגא (=רוב הבקעה).

עולא אמר: כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה.

רב יהודה סובר ש"מכת מדינה" היא כאשר רוב שדות הבקעה בה הקרקע המדובר ממוקמת, נשדפו^[155]. לעומתו, עולא מסביר שבכדי שיחשב הנזק "מכת מדינה", צריך שיתרחש הנזק בשדות הצמודים לקרקע שקיבל האריס.

עולא מוסיף "צרור" של ספיקות, שרובם עוסקים בהגדרת "השדה הצמודה" (ולכן מתעוררים רק בעקבות שיטתו). ספיקות אלה אינם נפשטים-

נשדף תלם אחד על פני כולה (לא כל השדה השכנה נשדפה אלא רק התלם הצמוד לזו), מאי?

נשתייר תלם אחד על פני כולה (השדות הצמודים נשדפו חוץ מהתלמים שעל הגבול), מהו?

אפסיקא בירא (יש שטחי בור בין שדות השכנים שניזוקו לבין השדה המדוברת), מאי?

אספסתא מאי? זרע אחר מאי? חיטי לגבי שעורים כזרע אחר דמי או לא? (מקרים שונים בהם שדות שאינם שדופים הפסיקו בין שדה האריס לשדות השדופים האחרים, אך השדות המפסיקים היו זרועים במין אחר)

כל העולם כולו בשדפון ושלו בירקון, אי נמי כל העולם כולו בירקון ושלו בשדפון, מאי? - תיקו

הראשונים נחלקו מה היחס בין שיטת עולא לבין שיטת רב יהודה-

הר"ן מסביר שרב יהודה ועולא חולקים זה על זה. כלומר, יכול להיות מצב המוגדר כ"מכת מדינה" על פי האחד ולא על פי השני, והפוך. הר"ן פוסק כרב יהודה^[156], ובהתאמה, הוא מפרש שכל הספיקות הנ"ל אינם רלוונטים להלכה. כך גם משמע מהרי"ף (סג. מדפיו).

לעומתם, הראב"ד (מובא בשטמ"ק) פוסק להלכה אף כעולא. לדבריו אפשר שעולא ורב יהודה כלל אינם חולקים זה על זה ולהלכה, שני מצבים מגדירים מכת מדינה- או שנשדפו רוב השדות, או שנשדפו השדות הצמודים. הראב"ד מציע עוד אלטרנטיבה לפיה עולא מוסיף על שיטת רב יהודה, שאפילו אם לא הוכו רוב שדות הבקעה, די בכך שכל השדות הסמוכים לשדה המדוברת הוכו בכדי שיחשב הדבר "מכת מדינה". לפיכך כל הספיקות שמביא עולא בגמרא שרירים וקיימים.

דין "מכת מדינה" מתעורר גם בסוגיית הגמרא בדף קג:. המשנה שם (הובאה לעיל בהלכה הקודמת) עוסקת במקרה בו יבַש מעיין שהיה בשדה או שאילן שהיה בו נקצץ-

המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מן חכורו

הגמרא מבררת מדוע אין מנכה לו מדמי החכירות-

היכי דמי? אילימא דיבש נהרא רבה - אמאי אינו מנכה לו מן חכורו? נימא ליה: מכת מדינה היא! –

אמר רב פפא: דיבש נהרא זוטא, דאמר ליה: איבעי לך לאתויי בדוולא.

כלומר, ברור שלו היה מתייבש הנהר הגדול כך שלא ניתן היה להשקות את השדה, היה בעל הקרקע צריך לפצות את האריס מדין מכת מדינה. רב פפא מסביר שמשנתנו עוסקת בכגון שהתייבשה רק תעלת ההשקיה המקשרת בין הנהר הגדול לבין השדה, כך שניתן עדיין להשקות ע"י הבאת מים בדלי מהנהר הגדול.

לעיל ראינו שההגדרה של "מכת מדינה" נובעת מהעובדה שלא רק יבולו של האריס לקה, אלא גם רוב היבול של השדות שבקרבתו או אלה הגובלים בו. לפי הגדרה זו, די היה לרב פפא לומר שלא התייבש הנהר הגדול. מדוע היה צריך להוסיף שניתן להביא בדלי? בראשונים מופיעות שתי גישות למענה על שאלה זו-

התוספות (קד. ד"ה "דאפשר", בתירוצם הראשון) מתרצים בדרך המגדירה מחדש את המצב של "מכת מדינה". לדבריהם, גם כאשר האריס חווה מכה המשותפת לרוב סביבתו, אם הוא יכול להתמודד איתה בדרך בה ההפסד לא יהיה משמעותי (למשל, כאן, על ידי הבאת מים בדלי), אין דינה דין "מכת מדינה". הרמב"ן הולך אף הוא בדרך זו ומבארה יותר. לדבריו אם האריס יכול להתמודד עם המכה על ידי תוספת טירחה, כיון שטירחה זו שלו היא, מורה הדבר על כך שמזלו שלו גרם. במילים אחרות- קיימות שתי אינדיקציות לכך שמזלו של האריס הוא שגרם (ומתוך כך אין להפחית מדמי החכירות)- הראשונה היא שהמכה אינה נחלת הרוב, והשניה היא שהמכה מביאה לטירחה אישית שלו. אם שתי אינדיקציות אלה חסרות, סימן הוא שלא מזלו של האריס גרם והדבר מוכרז כמכת מדינה.

התוספות (שם בתירוץ השני) מתרצים באופן נוסף. לפי תירוץ זה, שני הטעמים (הראשון, שמדובר במכה שפגעה ברוב החקלאים, והשני, שהאריס יכול להביא מים בדלי) נצרכים בשני מקרים שונים. התוספות מסבירים שבמקרה של אריס חוכר, אם יבש הנהר, כך שרוב השדות נפגעו, הדבר מוגדר כמכת מדינה אפילו אם יכול להביא בדלי. לעומת זאת, אריס קבלן זכאי לפיצוי רק אם הבעיה מונעת ממנו יכולת שימוש באופן מוחלט (להלן יורחב בעניין ההבדל בין חוכר לקבלן בדין מכת מדינה). לפי הסבר זה בתוספות, אכן אין קשר בין הגדרת מצב כמכת מדינה לבין השאלה האם האריס מסוגל להתמודד עם המצב.

אלמנט נוסף שיכול להוות חלק מהגדרת "מכת מדינה"- מידת השכיחות של האירוע שקרה, מובא בדברי הגמרא (קו:). הגמרא מספרת על אדם ששכר קרקע על גדת נהר ששמו "מלכא סבא" בכדי לגדל שם שומים, הדורשים קרקע לחה הסמוכה לנהר. בהמשך-

איסתכר נהר מלכא סבא.

אתא לקמיה דרבא, אמר ליה:

נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר, מכת מדינה היא, זיל נכי ליה.

הנהר נסכר ופסקו מימיו ועתה הקרקע לא יכולה לצלוח למטרה שלשמה נשכרה. רבא פוסק שמשום שמדובר באירוע נדיר ("נהר מלכא סבא לא עביד דמסכר"), הרי זו מכת מדינה, ובעל הקרקע חייב להתחשב בדבר ולנכות מדמי השכירות. מדברי רבא משמע שאין מנכים מדמי השכירות כאשר המכה היא דבר מצוי. הראשונים חלקו מה היחס בין הגדרת "מכת מדינה" לבין שכיחותה של המכה.

רש"י מפרש שרבא רואה לנכון להזכיר את נדירותו של האירוע משום שאם האירוע שכיח, מתוך שהשוכר לא הזכיר אפשרות זו בפירוש בשעת עריכת ההסכם, סביר שלקח זאת בחשבון ומחל^[157]. מפירוש זה משמע שנדירותה של המכה, עם היותה תנאי הכרחי על מנת לנכות מדמי השכירות, אינה חלק מהגדרת מכת מדינה.

לעומת זאת, מדברי הרמ"ה (יד רמ"ה בבא בתרא צז: ד"ה "ואי קשיא") משמע שהוא מבין שנדירותה של המכה היא מאפיין של "מכת מדינה" בדיוק כמו העובדה שרבים לקו. על פי דבריו, טעם הניכוי מדמי השכירות במכת מדינה הוא חוסר גמירות דעת ("דכי קביל לאו אדעתא דהכי קביל"), אירוע בו לוקים רבים הוא דוגמה ספציפית לקטסטרופה שלא היה על המקבל להעלות על דעתו (עי' הערה 154), ודין כל דבר שאינו שכיח, זהה. העולה מפירוש זה הוא, שאם אירע דבר שאינו שכיח, אפילו אם המכה לא היתה נחלתם של רבים, הדבר מוגדר כמכת מדינה ומנכים מדמי השכירות.

נקודה נוספת בה חלקו הראשונים נוגעת לסוג האריס בו עוסקות הסוגיות המתייחסות לדין מכת מדינה-

לדעת רוב הראשונים, ובכללם רש"י, הרשב"א והרמב"ן, המשנה מדברת על חוכר, המתחייב לתת קצבה ידועה לבעל הקרקע. טעמם של אותם הראשונים הוא שבמקרה של אריס המקבל קרקע ומשלם לבעליה אחוז נתון מהיבול לא שייך לנכות מהדמים אותם הוא משלם לבעל הקרקע משום שממילא כאשר היבול דל, הדבר בא לידי ביטוי בחלקו של האריס ובחלקו של הבעלים.

לעומתם, הרמב"ם פוסק שמשנתנו וכל הדינים התלויים בה אמורים גם בחוכר וגם במקבל. כלומר, גם באריס שקיבל שדה והתחייב לתת אחוז מסויים לבעלים, אם אירע הפסד גדול ביבול, משלם לבעל הקרקע אחוז קטן יותר ממה שסוכם.

הטור (שכא) מציג שיטת ביניים, לפיה משנת "המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשתדפה" אמורה, כדברי רוב הראשונים, דווקא באריס חוכר, אך מכת מדינה מסוג של הנהר הגדול שיבש צריכה להביא להפחתה דמים גם באריס חוכר וגם באריס קבלן.

הרמב"ם והשו"ע (שכב א), אינם מזכירים כלל את דברי עולא ואת הספיקות שהעלה. כמו כן, מדברי השו"ע (שכא, שכב) המתייחס בהלכות אלה רק לחוכר ניתן להבין שהוא פוסק כדעת רוב הראשונים שדין מכת מדינה אמור רק בחוכר ולא במקבל. כך גם אומר הרמ"א במפורש (שכא א). כמו כן, מביא הרמ"א (שם) להלכה את פירושו הראשון של התוס' (שיטת הרמב"ן), לפיו גם במקרה בו רוב השדות לקו, אין לדבר דין מכת מדינה כל עוד ניתן "לתקנו על ידי טורח ותחבולות".

להלן יתבארו מקרים ספציפיים של ארבה\שידפון המובאים בסוגיית הגמרא (קה:).

אריס שזרע גידול שונה ממה שסוכם ונשתדפה השדה

הגמרא מעלה את השאלה- מה הדין במקרה שבו נשדף היבול בשדה עקב מכת מדינה, אך בנוסף, האריס זרע סוג יבול אחר ממה שסוכם בינו לבין בעל הקרקע-

אמר ליה זרעה חיטי, ואזל הוא וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגא, ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה, מאי? מי אמרינן, דאמר ליה: אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא, או דלמא מצי אמר ליה: אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אמר ויקם לך!

צדדי הספק שמציגה הגמרא- האריס טוען שכיוון שמדובר במכת מדינה היבול היה לוקה גם אם היה מגדל את מה שהוסכם עליו. מולו טוען בעל הקרקע שאפשר שאם היה האריס מגדל מה שהתבקש, היה היבול ניצול, והיה מתקיים בו הפסוק "ותגזר אֹמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור". במקרה זה פוסקת הגמרא לטובת בעל הקרקע.

הראשונים נחלקו בהבנת טענת בעל הקרקע-

לדעת רש"י, טענתו של בעל הקרקע היא שהוא התפלל על החיטה הגדלה בשדה שתצליח (זו כוונתו "ותגזר אֹמר"), ולא ידע שהאריס זרע שעורה. לוּ היה האריס זורע חיטה, יכול להיות שהיתה התפילה מועילה.

לעומתו, הר"ן (קה: הובא בשטמ"ק) כותב שטענתו של בעל הקרקע מתקבלת דווקא אם ניתן לקשור במובן מסויים בין העובדה שהאריס שינה לבין השידפון. הר"ן מבאר שבגמרא מדובר בכגון שהשדות שלקו היו זרועות שעורים, ובעל השדה ביקש מהאריס לזרוע חיטה, והאריס שינה וזרע שעורים, ולקתה שדהו עם כל האחרות. דווקא במקרה זה, אומר הר"ן, יכול בעל הקרקע לטעון שמכיוון שהמכה היא דווקא בשעורים, אפשר שלוּ היה האריס שומע לו, לא היתה לוקה החיטה שבשדהו.

הרמב"ם והשו"ע (שכב ב) כותבים שאריס ששינה מחיטים לשעורים, אפילו אם הוכתה רוב המדינה, אין מנכים לו מחכירותו, ונראה מדבריהם שהם אינם סוברים כשיטת הר"ן.

נשתדפו רוב שדותיו של בעל הקרקע או של האריס

הגמרא ממשיכה ודנה בשני מקרים נוספים בהם בנוסף למה שאירע או לא אירע לכל השדות בסביבה, אירע דבר מה לכל שדותיו של האריס או של בעל הקרקע-

במקרה הראשון לא נשתדפו רוב השדות באזור, אך מאידך נשתדפו כל שדותיו של בעל הקרקע-

נשתדפו כל שדותיו של מחכיר, ואשתדוף נמי הא בהדייהו, ולא אשתדוף רובא דבאגא, מאי?

מי אמרינן: כיון דלא אשתדוף רובא דבאגא - לא מנכי ליה,

או דלמא: כיון דאשתדוף כולהו ארעתיה, מצי אמר ליה: האי משום לתך דידך הוא, דהא משתדפו כל שדותיך.

הגמרא חוקרת האם משום שלא נשתדפו רוב השדות, אין זו מכת מדינה, או שמא, כיוון שכל שדותיו של אותו בעל קרקע נשדפו, יש לתלות שהמכה באה בעטיו ("לתא דידך"), ולא בעטיו של האריס.

הגמרא פותרת את הספק-

מסתברא דאמר ליה: אי משום לתאי דידי - הוה משתייר לי פורתא, כדכתיב "כי נשארנו מעט מהרבה".

כלומר, האריס יכול לטעון שאם בעטיו באה המכה, היה נותר לו דבר מה, כפי שכתוב "כי נשארנו מעט מהרבה" ולכן יש להעדיף את ההנחה שהשדה לקתה בעטיו של האריס. (לקמן יוסבר הטיעון ביתר פירוט).

במקרה השני, ההפוך, נשדפו רוב השדות בסביבה (כך שבנסיבות רגילות מדובר במכת מדינה), אך בנוסף, כל שדותיו של האריס, גם כאלה שאינן באזור, לקו אף הן-

נשתדפו כל שדותיו של חוכר, ואשתדוף רובא דבאגא, ואשתדוף נמי הא בהדייהו, מאי?

מי אמרינן: כיון דאשתדוף רובא דבאגא - מנכי ליה,

או דלמא: כיון דאשתדוף כולהו ארעתיה מצי אמר ליה: משום לתך דידך הוא, דהא משתדפו כל שדותיך!

הטענות דומות לאלה שבמקרה הקודם, רק הפוכות- האריס טוען שמדובר במכת מדינה, ולראיה- רוב שדות האזור לקו. מולו טוען בעל הקרקע ששדהו לקתה בעטיו של האריס, ולראיה- כל שדותיו של האריס לקו אף הן. כאן פוסקת הגמרא לטובת בעל הקרקע-

מסתברא דאמר ליה: משום לתאך הוא. –

אמאי? הכא נמי נימא ליה: אי משום לתאי דידי הוא - הוה משייר לי פורתא, דהוה מקיים בי כי נשארנו מעט מהרבה. –

משום דאמר ליה: אי הוה חזית לאישתיורי לך מידי, הוה משתייר לך מדנפשך.

הגמרא מסבירה שכאן לא ניתן ללהשתמש בטיעון שהושם בפי בעל הקרקע בספק הקודם, משום שלו היה ראוי להשתייר לאריס דבר מה, היה משתייר לו מאחת משדותיו שלו.

הראשונים חלקו כיצד להבין את הטענה המסתמכת על הפסוק "כי נשארנו מעט מהרבה", ומתי משתמשים בה-

התוספות (קו. ד"ה "אי הוית") מסבירים שבמקרה הראשון, בעל הקרקע, שכל קרקעותיו נשתדפו, טוען שהעובדה שכל קרקעותיו נשתדפו אינה אומרת שגם שדה זו נשתדפה בעטיו, ואדרבא, יש לטעון שהקב"ה סיבב שבעטיו של האריס תישדף השדה, כדי שלא יפטר מלשלם את חכירותו לבעל הקרקע, כי כן דרכו של הקב"ה לרחם ולהשאיר דבר מה גם כאשר הוא מכֵּה. טיעון זה לא יכול לטעון האריס במקרה השני, מכיוון שהשדה עליה מדובר נשדפה לגמרי, כך שאפילו אם יפטר מלשלם שכירות לא נותר לו ממנה כלום, ונמצא שמוכח שהקב"ה לא השאיר לו דבר מכל השדות, ולכן יש לתלות למה שלקתה השדה המדוברת בא בעטיו.

רבי ברוך הספרדי (בשיטת הקדמונים, ד"ה "ובעינן") מסביר באופן מעט שונה- לדבריו, במקרה הראשון טוען בעל הקרקע, שלוּ הוא עצמו היה מעבד את הקרקע, ולא היה מוסר אותה לאריס, אפשר שהיתה שורדת לפליטה מכל שדותיו, כי אפשר שלא היה הקב"ה מאבד את כל רכושו. מאידך, במקרה השני אין האריס (שנשדפו כל שדותיו) יכול לטעון טענה שכזו, כיוון שלוּ היה ראוי שתיפלט לוֹ שדה אחת, היתה זו אמורה להיות אחת משדותיו האחרות.

הרמב"ם והשו"ע (שכב א) פוסקים כפשט דברי הגמרא, שאם נשדפו כל שדותיו של האריס, אין מנכים לו מחכירותו אפילו אם רוב השדות בסביבה נשדפו, אך אם רוב השדות שבסביבה לא נשדפו, אין מנכים מדמי החכירות אפילו אם אם נשדפו כל שדותיו של בעל הקרקע.

הדין אם האריס כלל לא זרע, והתרחשה מכת מדינה

בהמשך הסוגיה (קו:) מעיר שמואל, שהניכוי מדמי החכירות במקרה של מכת מדינה, אמור רק אם זרע האריס את השדה. אמנם, אם השאיר אותה בורה, אפילו אם רוב השדות מסביב לקו, אין מנכים לו מחכירותו-

אמר שמואל: לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב, אבל לא זרעה כלל - לא.

דאמר ליה: אילו זרעתה הוה מקיים בי לא יבֹשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו.

כלומר, בעל הקרקע טוען שלוּ היה האריס נוהג כהלכה וזורע כפי שהוסכם, אפשר שלא היתה השדה לוקה כמו שלקו רוב שכנותיה.

על דברי שמואל מקשה רב ששת-

מתיב רב ששת: רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס - אין אומרים: אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו; אם יכול להציל - חייב, ואם לאו - פטור.

ואמאי? נימא ליה: אי הוית התם - הוה מקיים בי גם את הארי גם (את) הדוב הכה עבדך!... קשיא.

רב ששת מביא ברייתא ממנה משמע שאם רועה נהג שלא כשורה ועזב את העדר עליו הוא מופקד, ובא אריה ודרס מהעדר, אין אומרים שלוּ היה הרועה שם היה מציל, אלא אומדים האם נוכחותו שם היתה יכולה לעזור. גם כאן, אומר רב ששת, אין מקום להניח קטגורית שאילו היה האריס זורע היתה השדה מתקיימת, אלא יש מקום לבחון עד כמה זה ריאלי, ואם סביר שגם אילו היה זורע היתה השדה לוקה, הרי שעדיין יש מקום לנכות לו מחכירותו. שאלתו של רב ששת נותרת ללא מענה.

למרות שהקושיה נותרת ללא מענה, פוסקים רוב הראשונים כשיטת שמואל^[158]. וכן פסק השו"ע (שכב ב).

החיוב על האריס לזרוע כמה פעמים

בהמשך הסוגיה (קו:) מובאות שתי ברייתות-

תני חדא: פעם ראשונה ושניה - זורעה, ושלישית אינו זורעה.

ותניא אידך: שלישית - זורעה, רביעית - אינו זורעה.

הגמרא מסבירה שהברייתא הראשונה היא כשיטת רבי והשניה כשיטת רשב"ג-

הא כרבי, דאמר: בתרי זימני הוי חזקה. הא כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר: בתלת זימני הוי חזקה.

בנוסף, מובאים דברי ריש לקיש-

אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב, אבל זרעה ולא צמחה - מצי אמר ליה בעל הקרקע: כל ימי זרע זרעא לה ואזיל.

הראשונים חלקו בביאור דברי הברייתות, ודברי ריש לקיש שאחריהן-

רש"י מסביר שהברייתות עוסקות בנושא בו עוסקת משנתנו- ניכוי מדמי החכירות במקרה של 'מכת מדינה'- שידפון או ארבה. פירוש הברייתות הוא שגם אם הוכה היבול במכת מדינה, אין מנכים לחוכר מדמי החכירות לפני שיחזור ויזרע את השדה שוב ושוב ויחזור השדה וילקה פעמיים (רבי) או שלוש (רשב"ג). ריש לקיש ("לא שנו...") מכוון את דבריו כלפי הברייתות ואומר שבניגוד למקרה בו זרע, צמח יבול ונאכל ע"י ארבה, בו הברייתות קובעות שחייב לחזור ולזרוע מספר מוגבל של פעמים (בכדי שינקו לו מחכירותו), אם זרע החוכר ולא צמח יבול כלל, אפילו אם הוכו רוב השדות ע"י ארבה, צריך לחזור ולזרוע אפילו יותר ממספר הפעמים שהוזכרו בברייתות, עד שתסתיים תקופת השנה המתאימה לזריעה^[159].

הרמב"ן אינו מקבל את הדין היוצא מפירושו של רש"י, לפיו אריס שהפסיד ממכת מדינה של ארבה אינו מקבל פיצוי עד שיחזור ויזרע כמה פעמים (לדעת הרמב"ן די בפעם אחת של ארבה בכדי שייחשב הדבר למכת מדינה). לפיכך הרמב"ן חולק. לפי פירושו דברי הברייתות אינם מכוונים כלפי משנתנו, והם אינן עוסקות במקרה בו היבול שבשדה לקה. הברייתות עוסקות בשאלה אחרת והיא- במקרה בו האריס הוא קבלן, החולק ביבול עם בעל הקרקע, האם יכול בעל הקרקע לכפות על האריס לזרוע בקרקע, אם בפעמיים (או שלוש) הקודמות שזרע האריס בקרקע לא העלתה דבר. ריש לקיש מקשר בין דברי הברייתות לבין דברי המשנה, וחוזר לדבר על אריס חוכר. לדבריו, אם האריס זרע שוב ושוב, כל תקופת הזרע, ולא צימחה הקרקע דבר, שווה הדבר לדין מכת מדינה ויש לנכות מדמי החכירות, כיוון ש"לא עבדא ארעא שליחותה"^[160] (לא עשתה הקרקע את שליחותה- את מה שציפה החוכר שתעשה), ולא על דעת כך נכנס החוכר לעסקה^[161].

הרי"ף, ובעקבותיו הרמב"ם והטור, לא התייחסו לברייתות, והביאו רק את דברי ריש לקיש^[162].

השו"ע (שכב ב) העתיק את לשון הרמב"ם^[163].

מנהג המדינה באריסות

במשנה (קג.)-

המקבל שדה מחבירו, מקום שנהגו לקצור - יקצור, לעקור - יעקור, לחרוש אחריו - יחרוש,

הכל כמנהג המדינה.

בגמרא (קג:) מבואר שקיימות שתי אפשרויות ביחס לקשים הנותרים מהתבואה לאחר הקצירה. אפשרות אחת היא לעקור את התבואה, כך שהקשים לא ישארו בקרקע. ואפשרות שניה היא לקצור ולהשאיר את הגבעולים בקרקע. מצד בעל הקרקע קיים יתרון בקצירה על פני עקירה, כיוון שהגבעולים הנותרים מדשנים את הקרקע, אך גם עקירה יכולה להיות מועילה, כיוון שהיא משאירה את הקרקע נקיה לזריעה הבאה. כמו כן, גם מצד האריס ניתן למצוא יתרונות בזה ובזה- מצד אחד קל יותר לקצור מאשר לעקור, ומצד שני אריס העוקר מקבל גם תבן בו הוא יכול להשתמש.

על רקע מציאות זו קובעת המשנה שאם לא סוכם אחרת, הולכים אחר מנהג המדינה. עוד כותבת הגמרא-

ושניהם מעכבין זה על זה למה לי? - מה טעם קאמר-

מה טעם לקצור אינו רשאי לעקור, לעקור אינו רשאי לקצור?- משום דשניהם מעכבין זה על זה.

הגמרא לומדת מלשון "ושניהם מעכבין זה על זה", שלא רק האריס מחוייב למנהג המדינה, אלא גם האריס יכול לכפות על בעל הקרקע דרך מסויימת, כפי האינטרס שלו, אם דרך זו היא מנהג המדינה. עוד כותבת הגמרא שאם מנהג המדינה לחרוש לאחר הקציר, חייב האריס לעשות זאת אפילו אם עקר ולא קצר.

בהמשך מביאה הגמרא ברייתא-

תנו רבנן: מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע - משכירין, מקום שאין נהגו להשכיר - אין משכירין.

כלומר, אם הדבר לא צויין במפורש בהסכם, השאלה האם האילנות שבקרקע ג"כ נכללים בחכירה מוכרעת על פי מנהג המדינה. הגמרא מוסיפה ומסבירה שאם מנהג המדינה להשכיר אילנות שע"ג הקרקע, אפילו אם דמי השכירות נמוכים מהרגיל אין המשכיר יכול לומר שהפחית בדמים משום שהעצים אינם כלולים בהסכם. בהתאמה, במקום בו מנהג המדינה שלא להשכיר אילנות שע"ג הקרקע, והרבה השוכר בדמים, אין הוא יכול לטעון שהרבה בדמים בכדי שאף העצים יושכרו לו.

הרמב"ם והשו"ע (ד-ה) פוסקים כדברי המשנה והגמרא הנ"ל.

החוכר שדה בפירות, באילו פירות משלם

המשנה (קו:) עוסקת בחוכר שדה, כלומר, אריס המתחייב לשלם לפי כמות קצובה של תבואה ולא לפי ערך ממוני-

המקבל שדה מחבירו בעשרה כור חטים לשנה ולקתה - נותן לו מתוכה.

היו חטיה יפות, לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.

המשנה מדברת על שני מקרים הפוכים. בראשון היבול לא עלה יפה, כך שהערך הכספי של עשרה כורים מיבול השדה נמוך מערכו של יבול ממוצע באותה הכמות. במקרה זה האינטרס של המחכיר הוא שלא לקבל את הכמות עליה סוכם מתוך היבול של השדה, אלא מהשוק, שם ערכם של עשרה כורים יבול באיכות ממוצעת גבוה יותר. במקרה ההפוך היבול עלה יפה באופן מיוחד. במקרה זה האינטרס של האריס הוא לשלם את עשרת הכורים ביבול ממוצע שיקנה בשוק במחיר בינוני כיוון שעשרה כורים של תבואה מתוך שדהו שווים יותר.

המשנה פוסקת שבשני המקרים שווה הדין- האריס משלם מתוך יבול השדה, בין אם איכותו גבוהה מהממוצע ובין אם נמוכה מהממוצע המצוי בשוק.

בגמרא מובאים שני מקרים בהם יש מקום להסתפק האם חל דין המשנה, והאריס משלם מתוך יבול השדה, או שמא משלם מהשוק-

המקרה הראשון-

ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא בכּוּרֵי דשערי, עבדא אספסתא, וחרשה וזרעה שערי, ולקו הני שערי.

שלחה רב חביבא מסורא דפרת לקמיה דרבינא: כי האי גונא מאי? כי לקתה נותן לו מתוכה דמי, או לא?

אמר ליה: מי דמי? התם - לא עבדא ארעא שליחותא דמרה, הכא - עבדא ארעא שליחותא דמרה.

מדובר במקרה בו האריס גידל אספסת, שעלתה יפה, ולאחריה גידל שעורים, שלא עלו יפה. השאלה הבסיסית שנשאל רבינא היא האם יכול האריס לשלם, כדין המשנה, שעורים גרועות מתוך השדה. בפירוש המדוייק (ובגרסה) נחלקו הראשונים^[164] אך מכל מקום העיקרון לדעת כולם הוא אחד- החובה של המחכיר לקבל מפירות השדה אפילו אם הם רעים היא דווקא כאשר האריס זרע את המין עליו הוסכם ולא שינה ממה שהוסכם.

המקרה השני-

ההוא גברא דקבל פרדס מחבריה בעשר דני חמרא, תקיף ההוא חמרא.

סבר רב כהנא למימר: היינו מתניתין לקתה נותן לו מתוכה.

אמר ליה רב אשי: מי דמי? התם - לא עבדא ארעא שליחותא, הכא - עבדא ארעא שליחותא.

ומודה רב אשי בעינבי דכדום, ובשדה שלקתה בעומריה.

מדובר באריס שחכר כרם תמורת עשר חביות יין מענבי הכרם. לפני שהספיק להעביר את היין למחכיר, החמיץ היין. רב אשי פוסק שכיוון שהיין החמיץ לאחר שכבר היה בביתו של האריס, לא קיבל עליו המחכיר הפסד זה^[165]. מאותה סיבה מודה רב אשי, שיבול הנמצא עדיין בשדה והתקלקל, כמו ענבים שאכלתם תולעת, או עומרים השטוחים לייבוש בשדה ולקו, כיוון שהליקוי היה בשלב שהוא חלק מתהליך הייצור החקלאי, נותן החוכר למחכיר את פירות השדה ואינו צריך להביא לו סחורה טובה מן השוק.

השו"ע (שכג א) כותב להלכה את הדין הבסיסי, שהאריס משלם מתוך היבול שגידל, ומוסיף את דין הגמרא השני- שאם ארע קילקול ביבול לאחר שכבר נלקח מהשדה, שוב אין המחכיר חייב לקבל ממנו. הרמ"א מוסיף את דין הגמרא הראשון- שאם שינה האריס ולקה היבול, יכול המחכיר לדרוש שישלם לו יבול טוב מהשוק. ערוה"ש מוסיף שכל שכן שאם האריס לא עשה את עבודתו נאמנה, ולא עלה היבול יפה, שאין המחכיר חייב ליטול את היבול מהשדה.

חובת האריס לנכש

המשנה (קה.) מדברת על אריס הרוצה להימנע מלנכש עשבים שוטים בשדה-

המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש, ואמר לו: מה איכפת לך? הואיל ואני נותן לך את חכירך.

אין שומעין לו, מפני שיכול לומר לו: למחר אתה יוצא ממנה, ומעלת לפני עשבים

כפי שמעירים המפרשים, ברור שמדובר בחוכר, החייב לתת כמות יבול מסויימת, ולמרות שהמחכיר יקבל אותה כמות כך או כך, רשאי הוא לכפות על האריס לנכש עשבים, משום שאי ניכוש עשבים ישפיע על השדה לרעה בעתיד.

הגמרא מבארת מדוע האריס אינו רשאי לפתור את הבעיה על ידי חרישה בסוף העונה, העוקרת את העשבים הרעים משורשם-

אי אמר ליה: לבתר הכי כריבנא לה - אמר ליה: חטי מעלייתא בעינא.

ואי אמר ליה: זביננא לך חטי משוקא. - אמר ליה: חטי דארעאי בעינא.

ואי אמר ליה: מנכישנא לך שיעור מנתיך. - אמר ליה: קא מנסבת שם רע לארעאי. –

והתנן: מפני שמעלת לפני עשבים! - אלא, משום דאמר ליה: בזרא דנפל נפל.

האפשרות הראשונה בה הולכת הגמרא היא שחרישה בסוף העונה אכן תעזור לעתיד, אך המחכיר מעוניין שלא יעלו עשבים גם במהלך העונה הנוכחית, אם משום שהוא רוצה שהתבואה תעלה יפה (משום שהוא מעדיף תבואה יפה משדהו על פני תבואה יפה מן השוק) ואם משום שהוא חושש שעשבים שיעלו בשדהו יוציאו לה שם רע ויורידו את ערכה.

האפשרות השניה (המתאימה יותר ללשון המשנה) היא שחרישה אינה מספיקה, כיוון שהיא אמנם עוקרת את העשבים מהשורש כך שלא יצמחו מיד, אך זרעיהם נופלים בשדה ויביאו לצמיחת עשבים שוטים מאוחר יותר.

ההבדל בין שתי האפשרויות הוא שלפי הראשונה, אף על פי שמדובר בחוכר המשלם מידה קבועה, בין אם עשתה השדה הרבה ובין אם עשתה מעט, יש למחכיר יכולת לכפות את החוכר לבצע עבודה טובה שתצמיח תבואה טובה, משום שהוא רוצה לקבל חיטה טובה משדהו שלו. לעומת זאת, לפי האפשרות השניה היכולת של המחכיר לכפות על החוכר דרך טיפול מסויימת היא רק כאשר יש לדבר השלכות על השדה עצמה (בדומה למבואר לעיל, הלכה ו), אך בדברים שהם צורך היבול, אין רשות ביד המחכיר לכפות על החוכר לעשות דבר מה, משום שהמחכיר מקבל את חלקו כך או כך, ואם לא יעלה היבול בטוב יכול החוכר לרצות את המחכיר ע"י יבול זהה מהשוק.

הר"ן (בחידושיו) דן בשאלה כאיזו דעה יש לפסוק להלכה. הוא מביא דעה לפיה השיטה הראשונה, הגורסת שמחכיר יכול לכפות על חוכר לעבד את השדה תקפה להלכה. הר"ן עצמו חולק על דעה זו וסובר שאמנם, כאשר כבר ישנה תבואה, יכול המחכיר לדרוש אותה ולא להסתפק בתבואה דומה מהשוק, אך לפני שיש תבואה אין יכולת ביד המחכיר לקבוע כיצד יעבוד החוכר בשדה (חוץ, כאמור, מבדברים המשפיעים על השדה עצמו לאורך זמן). הר"ן מסיק זאת מכך שהמשנה הבאה (קה.) המחייבת אריס לטפל בשדה אפילו אם מתברר שאין זה רווחי עבורו מתפרשת על פי כל המפרשים כעוסקת דווקא בקבלן, אך חוכר אין דרך ביד המחכיר להכריח אותו לעבוד, כיוון שכך או כך הוא מחוייב לתת לו אותה כמות של יבול (עי' עוד להלן הל' יב).

הטור (שכ) מציין שמשנתנו אמורה דווקא היכן שהמנהג הוא לנכש. אך במקום בו מנהג המדינה הוא שלא לנכש, אין צריך האריס לנכש.

השו"ע (שכ ד) כותב את דברי הטור, ואינו מתייחס לסיבה בעטיה חרישה אינה מספקת (בשל היבול או בשל השדה עצמו). הסמ"ע (שם ס"ק טז) כותב שטעם הדבר כלשון האחרונה במשנה, שחרישה אינה מונעת לגמרי נזק עתידי לשדה.

אריס המשנה מסוג היבול עליו הוסכם

עי' לעיל הלכה ג'.

שבח שהשביחה הקרקע מאילנות שגדלו בה תחת יד האריס

במשנה (ב"מ קט.)-

המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות - ...אין לו בקורות שקמה.

קיבלה הימנו לשבע שנים - ...יש לו בקורות שקמה.

השקמה היא עץ סרק שענפיו נקצצים לקורות. לאחר קציצת הענפים לוקח להם כשבע שנים לשוב למצבם הראשון. המשנה מחלקת בין אריס היורד לשבע שנים (או יותר), שמותר לו לקצוץ את קורות השקמה בתחילת ירידתו לשדה, באופן שיחזרו למצבם הראשון כאשר יפנה את השדה בתום התקופה, לבין אריס היורד לשנים מועטות, שאסור לו לקצוץ את ענפי השקמה.

רש"י מסביר שטעם הדין הוא, שבאריסות לשנים מועטות, שמניינן פחוּת ממניין שנות מחזור גידול של ענפי שקמה, ברור שבעל הקרקע הסכים לאריס שירד לשדה שלא על דעת להשתמש בענפי השקמה. לעומת זאת, באריסות לשנים רבות, ההנחה היא שהסכם האריסות כולל כל מה שגדל בשדה, לרבות ענפי השקמה.

בגמרא נחלקו האמוראים-

אמר אביי: בקורות שקמה - אין לו, בשבח שקמה - יש לו.

ורבא אמר: אפילו בשבח שקמה נמי אין לו.

כלומר, על פי אביי אמנם אל לו לאריס היורד לשנים מועטות לקצוץ את ענפי השקמה, אך במה שגָדלו ענפי השקמה תחת ידו יש לו חלק, ולכן הוא מקבל את שוויה של גדילה זו מבעל הקרקע^[166].

לעומת זאת, על פי רבא, האריס היורד לשנים מועטות אינו נוטל מאומה ממה שגָדלה השקמה^[167].

בהמשך מובא מעשה-

רב פפא קביל ארעא לאספסתא, קדחו בה תאלי. כי קא מסתלק אמר להו: הבו לי שבחא!

אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא: אלא מעתה, דיקלא ואלים - הכי נמי דבעי מר שבחיה? - אמר ליה: התם לאו אדעתא דהכי נחית, אנא הכא אדעתא דהכי נחיתנא.

כמאן - כאביי, דאמר: בשבח שקמה יש לו?

אפילו תימא כרבא, התם - לית ליה פסידא, הכא - איכא פסידא. –

פירוש המעשה- רב פפא היה אריס בשדה, וסוכם שיגדל אספסת. בתוך תקופת האריסות גדלו בשדה, באופן ספונטני, גם עצי דקל קטנים, ובסוף תקופת החכירות תבע רב פפא את השבח שהשביחה השדה בעקבות צמיחתם של אותם עצים.

המעשה מורכב מטענות שמביא רב שישא כנגד רב פפא, ומתשובות שעונה לו רב פפא.

בתחילה טוען רב שישא שהדבר דומה לאריס היורד למטע בכדי לאכול פירות, שברור שאם גדלו העצים תוך כדי התקופה, אינו נוטל בשבח גידול זה. מול טענה זו אומר רב פפא שאריס היורד לאכול פירות אילן אין בדעתו לקחת באילן עצמו, אך הוא ירד לשדה על דעת ליטול בכל מה שתגדל.

הגמרא מעירה, שתביעתו של רב פפא לחלק אינה מסתמכת בדווקא על שיטת אביי (שהאריס נוטל בשבח שקמה), אלא אפילו על פי דרכו של רבא טוען רב פפא לשבח העצים, משום שגדילת העצים באה על חשבונו ("איכא פסידא"), שכן במקום בו גדלו העצים לא גידל גידולי קרקע אחרים.

הויכוח ממשיך-

אמר ליה: מאי פסדתיך - ידא דאספסתא (=מקום האספסת)? שקול ידא דאספסתא וזיל! –

אמר ליה: אנא כורכמא רישקא רבאי. –

אמר ליה: גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי עבדת - שקל כורכמא רישקא וזיל, אין לך אלא דמי עצים בלבד!

רב שישא שוב טוען לעומת רב פפא, שאם התשלום הוא מחמת ההפסד של מקום הדקלים, ראוי שרב פפא יטול רק את דמי האספסת שהיתה יכולה לגדול במקומם של הדקלים. אך רב פפא משיב, שאם התשלום הוא על מה שיכול היה לגדל ולא על מה שגידל אז למה דווקא אספסת? והרי היה יכול לגדל תבלינים יקרים יותר ("כורכמא רישקא")!

ה"מילה האחרונה" בדיון נאמרת על ידי רב שישא, הטוען שכיוון שרב פפא גילה דעתו שירד לשדה על מנת לגדל דברים הנקצרים ונלקחים ולא נשארים בשדה, אין לו ליטול אלא "דמי עצים בלבד".

הראשונים נחלקו במשמעות ההלכתית של הטיעונים שבפי רב שישא, וכמו כן נחלקו בפסיקת ההלכה-

התוספות (ד"ה "אין", באפשרות השניה שבדבריהם) והראב"ד (מובא בשטמ"ק) מפרשים שהדין הנפסק בגמרא נכון למקרה הספציפי, בו על ידי דיבורו של רב פפא, נתגלתה דעתו שירד לשדה שלא על דעת להשביחה אלא על דעת לגדל בה יבול שניתן לקוצרו וליטלו. לכן דווקא במקרה זה נפסק שרב פפא יטול רק את הדמים ששוים הדקלים שגדלו, כאשר הם נקצצים לעצים. אמנם, אם היה רב פפא טוען שירד לשדה גם על דעת לטעת בה גידולים רב שנתיים, היתה טענתו מתקבלת, והיה נוטל חלק בדקלים שגדלו בשדה. כך גם פוסק הטור (שכה).

מלשון הרמב"ם, לעומת זאת, משמע שהאריס שגדלו עצים בשדה שתחת ידו, אינו נוטל בשבחם אפילו אם טוען שירד על דעת ליטול בהם. עוד פוסק הרמב"ם, שהאריס אינו נוטל אפילו את שווי הדקלים לו היו נקצצים, אלא רק את שווי האספסת שהיתה יכולה לגדול במקומם^[168]. כדברים אלה פסק גם המאירי.

בהמשך הגמרא מובא מעשה נוסף-

רב ביבי בר אביי קביל ארעא ואהדר ליה משוניתא, קדחו ביה זרדתא.

כי קא מיסתלק אמר להו: הבו לי שבחאי.

אמר רב פפאי: משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא? אפילו רב פפא לא אמר אלא דאית ליה פסידא, הכא - מאי פסידא אית לך?

פירוש, רב ביבי בר אביי היה אריס בשדה בה גדלו עצים (זרדתא) על תלולית המיצר, מקום בצד השדה בו לא זורעים. כאשר רב ביבי ביקש ליטול בשבח אותם עצים, טען נגדו רב פפאי, שאין לו זכות ליטול, משום שלא היה לו שום הפסד בגדילת העצים.

על פי מעשה זה פסקו כל הראשונים, שהאריס נוטל דבר מה תמורת עצים שגדלו מעצמם בשדה (דמי היבול שהיה אמור לגדול במקומם או דמי העצים הקצוצים וכדלעיל) רק אם גדילת העצים היתה מלווה בהפסד מסויים מצידו.

השו"ע (שכה א) פוסק כרמב"ם והרמ"א כותב כדברי הטור והראב"ד.

המקבל שדה לטעת אילנות, ולא עשה את מלאכתו בהצלחה שלמה

המשנה בבבא בתרא (צג:) עוסקת במיקח של פירות, ונמצא שחלק מהסחורה היא מרכיב זר שאין לקונה חפץ בו-

המוכר פירות לחבירו - הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה.

תאנים - מקבל עליו עשר מתולעות למאה.

כלומר, אם המרכיב הזר מהווה פחות משיעור נתון, המאפיין את הרכב הסחורה המצוי מסוג זה (רובע לסאה בפירות, עשרה אחוזים בתאנים), מוחל הקונה והמיקח קיים.

בגמרא (צד.) קובע רב הונא-

אמר רב הונא: אם בא לנפות - מנפה את כולו.

כלומר, אם המוכר עבר את השיעור שבמשנה, כך שעליו לפצות את הקונה, אין די בכך שיחזיר את שיעור המרכיב הזר לשיעור שבמשנה, אלא עליו לנפות היטב ולספק לקונה יבול שאין חלק רע מעורב בו.

הגמרא דנה בטעמו של רב הונא ומעלה שני הסברים אפשריים-

אמרי לה: דינא, ואמרי לה: קנסא.

אמרי לה דינא, מאן דיהיב זוזי - אפירי שפירי יהיב, ורובע לא טרח איניש, יותר מרובע טרח איניש, וכיון דטרח - טרח בכוליה.

ואמרי לה קנסא, רובע שכיח, יותר לא שכיח, ואיהו הוא דעריב, וכיון דעריב - קנסוהו רבנן בכוליה

אפשרות אחת ("דינא") היא שההסבר קשור לגדרי מחילה במיקח וממכר- קונה הנותן מעות, מתכוון לקנות בהן את הפירות ולא את המרכיבים הרעים המעורבים בהם. אמנם, מוכרי פירות אינם נוהגים לברור אותם קודם שהם מוציאים אותם למכירה בשוק, מפאת הטורח שבכך, ולכן הקונים יודעים שהם יכולים להיתקל בשיעור מסויים של טינופת, והם מקבלים זאת על עצמם כאילוץ. כאשר מוכר מגיע לברור את הפירות בכדי לפצות קונה, מצפה הקונה שיברור לגמרי עד שלא תכיל התערובת שום טינופת, כיוון שעבור קונה אחד ויחיד ביכולתו של המוכר לברור.

אפשרות שניה היא שמדובר על קנס ("קנסא"), שקנסו חכמים את המוכר מתוך הנחה שהוא שעירב את הטינופת בפירות, ומתוך כך קבעו חכמים שלא רק את המותר על רובע יחליף בפירות תקינים, אלא את כל הטינופת כולה.

בהמשך הסוגיה (צה.) מובאת ראיה לרב הונא מברייתא-

המקבל שדה מחברו ליטע - הרי זה מקבל עליו עשר בוריות למאה, יותר מכאן - מגלגלין עליו את הכל!

מדובר בשתל, הנשכר לשתול עצים בשדה נתונה. חלק מהנטיעות לא עלו יפה, והברייתא קובעת שאם חלק זה גדול משיעור נקוב^[169], צריך השתל לשתול מחדש לא רק את החריגה שחרג משיעור זה, אלא את כל הנטיעות שלא עלו יפה. הדבר עולה בקנה אחד עם דברי רב הונא, שעל מוכר הפירות שחרג משיעור הרובע, לנפות את כל הפירות.

ברם, רב הונא בריה דרב יהושע דוחה את ההשוואה ואומר שאין להשליך מנטיעות על המוכר פירות, כיוון שבנטיעות יש סברה ספציפית מדוע "מגלגלין עליו את הכל"-

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כל יתר מכאן כבא ליטע מתחלה דמי.

המפרשים נחלקו בהבנת דבריו-

הרשב"ם (ד"ה "אמר רב הונא") מסביר שאם נותרו יותר מעשר נטיעות בורות מתוך מאה, הרי הנותר חשוב כשדה בפני עצמו, ואי אפשר להסתפק בנטיעת מקצתו בלבד.

התוספות (ד"ה "כל יתר") והריטב"א, מסבירים שכל עוד לא התברר שהשתל עמד בקריטריון של עשר למאה, הרי זה כאילו הוא ממשיך במלאכה, וכיוון שכך, כל תקלה שעלתה בידו, חובה עליו לתקנה^[170].

השו"ע (של א) כותב את דברי הרמב"ם להלכה. הסמ"ע כותב שטעם הדין הוא קנס על רשלנותו של השותל, ואילו ערוה"ש כותב את הסברם של התוספות.

המקבל שדה מחבירו ולא עשתה כראוי, האם יכול לחזור בו

נאמר במשנה (קה:)-

המקבל שדה מחבירו ולא עשתה,

אם יש בה כדי להעמיד כרי - חייב לטפל בה.

אמר רבי יהודה: מאי קצבה בכרי? אלא, אם יש בה כדי נפילה

המשנה קובעת שקיים שיעור יבול מינימלי, שכאשר מתברר שהשדה לא תעשה אפילו אותו^[171], פטור האריס^[172] מלטפל בשדה. התנאים נחלקו מהו שיעור זה- תנא קמא אומר שהעמדת כרי- כלומר, ערימה של תבואה, ואילו רבי יהודה אומר "כדי נפילה", כלומר, מספיק בכדי לזרוע לשנה הבאה.

הגמרא מביאה ברייתא המבארת את טעם המשנה (כשיטת תנא קמא)-

המקבל שדה מחבירו ולא עשתה, אם יש בה כדי להעמיד כרי - חייב לטפל בה, שכך כותב לו אנא אוקים ואניר ואזרע ואחצוד ואעמר ואדוש ואידרי ואוקים כריא קדמך, ותיתי אנת ותיטול פלגא, ואנא בעמלי ובנפקות ידי פלגא.

כלומר, לשון ההסכם היא שהאריס ירכז את ערימת היבול הסופי לצורך חלוקתו בינו לבין בעל השדה ("אוקים כריא קדמך"). כלומר, טעם עבודתו של האריס בשדה הוא הפקת יבול מספיק לשם חלוקה. לכן, האריס לא התחייב לעבוד בשדה כאשר לא ניתן להפיק כמות יבול כזו.

הפוסקים דנו בקשר בין משנתנו לבין ההלכה המאפשרת לפועל לחזור בו אפילו בחצי היום (הלכה זו תידון באריכות, בעז"ה, בפרק הבא, הלכה ד)-

תלמיד הרשב"א כותב שאכן במקרה רגיל, אריס יכול לחזור בו מתי שירצה, אפילו אם הוא קבלן ולא שכיר יום. לכן, הוא מפרש שמשנתנו עוסקת בדבר האבד. כלומר, במקרה בו הסתלקותו של האריס גורמת לנזק טוטלי ובלתי הפיך לבעל הקרקע^[173].

פוסקים אחרים, ובכללם החוות יאיר (סי' קסח) וערוה"ש (שכח) מסבירים שכיוון שעשו הצדדים קניין, שוב אין האריס יכול לחזור בו.

הגמרא ממשיכה ומבררת מהו שיעורה של ערימת התבואה עליה דיבר תנא דמא-

וכמה כדי להעמיד בה כרי? - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כדי שתעמוד בו הרחת.

איבעיא להו: רחת היוצא מהאי גיסא להאי גיסא מאי? - תא שמע, אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא: כל שאין כונס שלו רואה פני החמה.

איתמר, לוי אמר: שלש סאין,

דבי רבי ינאי אמרי: סאתים.

אמר ריש לקיש: סאתים שאמרו - חוץ מן ההוצאה.

שיעור אחד לכרי הוא ערימת תבואה שהרחת, שהיא הקלשון שמהפכים בו התבואה יוכל להינעץ בה ולהישאר עומד (ולפי הבנתו של ר' אבהו בדבר זה, די בכך שחלק המתכת של הקלשון יוכל להינעץ עד תומו בערימת התבואה). האמוראים מוסיפים מידות נפח אחרות-שלשה סאים (לוי), וסאתים (רבי ינאי). ריש לקיש מעיר שהמידה האמורה בדברי רבי ינאי היא "חוץ מההוצאה". כלומר, ערימת הכרי צריכה להיות גדולה כל כך, עד שלאחר שמנכים ממנה את ההוצאות עדיין נשארת תבואה בשיעור סאתים. במילים אחרות, האריס חייב לטפל בשדה אם רווחיו הם לפחות חלקו מסאתיים תבואה^[174].

נקודה אחרונה זו נידונה עוד בירושלמי-

רבי יהושע בן לוי אמר חוץ מיציאותיו של זה

רבי יוסי בן חנינה אומר חוץ מיציאותיו של זה ושל זה

לדעת ריב"ל שיעור הערימה הוא סאתים לאחר קיזוז הוצאותיו של האריס. לעומ"ז, לדעת רבי יוסי בן חנינה, שיעור הערימה הוא סאתים לאחר קיזוז הוצאות שניהם- האריס ובעל הקרקע^[175].

כל הראשונים פסקו להלכה כשיטת תנא קמא במשנה, שהשיעור הקובע הוא ערימת תבואה, וכפי דברי רב ינאי (סאתיים) וריש לקיש (לאחר קיזוז ההוצאות). כך פוסק גם השו"ע (שכח א).

אריס שקיבל שדה אך לא עבד בה והובירה

המשנה (קד.) עוסקת באריס קבלן, שקיבל שדה תמורת אחוזים מהתבואה, אך לא עבד בה-

המקבל שדה מחבירו והובירה - שמין אותה כמה ראויה לעשות, ונותן לו.

שכך כותב לו: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא

כלומר, בהסכם הרגיל של אריס קבלן מופיע סעיף לפיו אם האריס אינו עובד בשדה יהיה חייב לשלם לבעל הקרקע "במיטבא", כלומר, כמה שהקרקע היתה אמורה לעשת לו היה עובד בה.

בגמרא מבואר שדברי המשנה נאמרים על פי העיקרון של "דרישת לשון הדיוט". כלומר, ראיית הלשון הכתובה בשטר כמחייבת, אף על פי שלא תיקנוה חכמים,עד כדי כך שמדיוק הלשון ראוי להכריע בשאלות שהתעוררו לאחר שנערך החוזה.

התוספות (ד"ה "דורש") מעירים שפשוט שהצדדים מחוייבים למה שכתבו בהסכם, והחידוש בעיקרון של "דרישת לשון הדיוט", הוא שאפילו אם לא נכתבה לשון זו בפירוש, כיוון שהרגילות לכותבה, יש להניח שהצדדים קיבלו אותה עליהם ולראותה כמחייבת.

הרמב"ם לעומתו אינו כותב במפורש שהצדדים מחוייבים לתנאי אפילו אם לא נכתב בפירוש בהסכם^[176].

בהמשך הגמרא (קד:) מובא מעשה-

ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר: אי מוברנא לה - יהיבנא לך אלפא זוזי. אוביר תילתא.

אמרי נהרדעי: דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא.

רבא אמר: אסמכתא היא. ואסמכתא לא קניא.

ולרבא, מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? - התם לא קא גזים, הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא - גוזמא בעלמא הוא דקגזים

אריס שקיבל קרקע חברו, התנה בהסכם שעשו, שאם יוביר את הקרקע ולא יעבדה, ישלם סכום גבוה של אלף זוז. לבסוף השאיר האריס שליש מהקרקע לא מעובדת. נחלקו האמוראים בדין-

חכמי נהרדעא סברו שהוא חייב לשלם שליש מהקנס.

מולם טען רבא שהאריס אינו חייב לכבד את הקנס שבהסכם.

רבא מסביר שההבדל בין תנאי "אשלם במיטבא" אותו חייב האריס לכבד, לבין הקנס של אלף זוז, הוא שבמקרה השני מדובר באסמכתא- האריס קיבל על עצמו קנס גבוה משום שחשב שכלל לא יגיע לשלמו, ובעצם מעולם לא גמר בדעתו לשלם סכום שכזה. לעומת זה, במשנה מדובר על קנס סביר והגיוני בגובהו ובטעמו- פיצוי בעל השדה על מה שהפסיד. זהו תנאי שסביר שנכתב על ידי האריס בגמירות דעת מלאה.

השו"ע (שכח ב) כותב את דין המשנה, ואת דבריו של רבא, ומשמע מדבריו שאף אם התנאי ("אם אוביר ולא אעביד...") אינו כתוב בשטר, הרי הוא מחייב. הרמ"א (שכח א) כותב שגם לגבי דין המקבל שדה מחברו ולא עשתה (נידון בהלכה יב לעיל) שייך אותו העיקרון- אם הרגילות היא לכתוב בהסכם שצריך להיות בשדה בכדי העמדת כרי הרי זה מחייב אף אם לא נכתבו הדברים בפירוש.

אריס ששינה מהיבול שסוכם והצליח להפיק אותו רווח עם פחות כחש לקרקע

בגמרא (קד:) מובאים שני מקרים של אריס שסוכם עימו שיזרע שומשומים, גידול יקר מהחיטה הגורם לכחש גדול יותר של הארץ, ובמקום זה זרע חיטה. המקרה הראשון מבין השנים הוא-

ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעה חיטי עבדא חיטי כשומשמי.

סבר רב כהנא למימר: מנכי ליה כחשא דארעא,

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: אמרי אינשי: כחשא ארעא ולא לכחוש מרה.

במקרה זה הצליח (או התייקר) יבול החיטה שזרע האריס עד שעמד הרווח על הרווח המיוחל משומשומים. לכאורה, יוצא שאפקטיבית האריס לא רק שהצליח לקבל את אותו הרווח שציפה לו בעל הקרקע, אלא שאף חסך לו את פחת הקרקע המתלווה לגידול שומשומים.

בעקבות כך, סובר רב כהנא, שיש להתחשב בכך ולנכות את כחש הארץ שנחסך מתוך רווחיו של בעל הקרקע.

לעומתו, רב אשי סובר שכחש הארץ שנחסך לא אמור לבוא לידי ביטוי בחלוקת הרווחים. להטעמת שיטתו מביא רב אשי אימרה עממית- "תכחוש הארץ ואל יכחוש בעליה", שמשמעותה היא- מוטב שיבוא נזק לנכס ולא לאדם שאמור להנות מפירותיו.

הראשונים נחלקו בהבנה המדוייקת של דברי ר' איש, ומתוך כך גם בשאלה באיזה סוג אריס מדובר-

הרשב"א מבין שטעמו של רב אשי הוא שבעל הקרקע חפץ ברווח המיוחל משומשומים ומראש לא איכפת לו בכחש הקרקע. לכן, העובדה שהאריס חסך לו את כחש הקרקע אינה מחייבת את בעל הקרקע לקזז דבר מה מהרווח המיועד לו. טעם זה אמור בין באריס חוכר ובין באריס קבלן ומתוך כך מבין הרשב"א שדברי רב אשי מתייחסים לאריס חוכר וקבלן כאחד, ובשני המקרים אין האריס זוכה בתמורה על כך שחסך לבעל הקרקע את כחש הקרקע.

לעומתו סובר הרמב"ן שהסיבה בעטיה אין האריס זוכה בתמורה על כך שחסך לבעל הבית היא משום שמראש נהג האריס שלא כשורה בכך ששינה את סוג היבול. זו כוונת לשונו של ר' אשי- שאומר לו בעל הקרקע לאריס- עד שאתה מבקש תמורה על כחש הקרקע שחסכת, מה עם כחש הבעלים (=שינוי ממה שהוסכם) שעשית? מכיוון שרק באריס קבלן אסור לאריס לשנות את סוג היבול עליו סוכם משומשומים לחיטה^[177], מביאה הבנה זו את הרמב"ן למסקנה שדברי רב אשי אמורים רק בקבלן. באריס חוכר סובר הרמב"ן שגם רב אשי יודה שראוי לנכות מדמי החכירות, (שמן הסתם הכוללים מראשיתם את כחש הקרקע) את החיסכון שחסך החוכר בכך שזרע חיטה ולא הכחיש את הקרקע כל כך. גם הרמב"ם, מתוך שהביא דין זה עם כל דיני הקבלן, נראה שלדעתו הדברים אמורים בקבלן^[178].

השו"ע (שכו א) מעתיק להלכה את לשון הרמב"ם, והגר"א (שם ס"ק א) מדייק מלשונו (שהיא לשון הרמב"ם), כפי שציינו לעיל, שהוא פוסק כרמב"ן, שמחלוקת האמוראים אמורה דווקא במקבל.

אריס ששינה מהיבול שסוכם והצליח להפיק יותר רווח מהמצופה

המקרה השני הוא (שם קד:)-

ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי, זרעא חיטי, עבדא חיטי טפי מן שומשמי.

סבר רבינא למימר: יהיב ליה שבחא דביני ביני.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אטו הוא אשבח, ארעא לא אשבחה?

גם כאן מדובר באריס שבמקום לזרוע שומשומים זרע חיטה, אך במקרה זה היה הרווח מהחיטה אף יותר ממה שהיה צפוי להיות הרווח מהשומשומים. גם בדין זה חלקו האמוראים-

רבינא סבר שהרווח היתר שנגרם מכך שזרע חיטים במקום שומשומים הולך כולו לאריס, ורק לאחר ניכוי זה מתחלק שאר הרווח ביניהם כמוסכם.

לעומתו, רב אחא מדפתי סובר שכיוון שכיון שיסוד חלוקת היבול בין המקבל ובעל הקרקע הוא שזה נתן מלאכה וזה נתן קרקע, ומכיוון שהיבול המוצלח הוא פועל יוצא של העבודה ושל הקרקע, יש לחלק את כל היבול כמתוכנן, מבלי לנכות ניכוי מוקדם.

כל הראשונים ובכללם הרמב"ם, פוסקים כרב אחא מדפתי. כך גם פוסק השו"ע (שם)